ההכרות הראשונה עם האלואה

בשנת 1970 הגיע למכון וייצמן למדע מכתב (מאפרים שמש, ירושלים), שהועבר לטיפול למכון וולקני – המחלקה לצמחי רפואה ותבלין – המתאר רפוי של חולה, עם סרטן בעצמות, באמצעות צמח האלואה. אף אחד מהחוקרים לא התייחס למכתב ברצינות ואבי – אפרים סלור – חוקר מהמחלקה לסובטרופים במינהל המחקר החקלאי, בהיותו אדם אכפתי וטוב לב, נתבקש לענות למכתב.
אפרים ענה למכתב ואף נפגש עם "גיבורי המכתב". להלן סיפורה של צילה
(1970), שאושר ע"י אחיה החולה:
" מוצאי מלטביה. מכל משפחתי שנספתה בשואה נותרנו רק אחי – זלמן ואני. לפני כשש שנים, זלמן חלה, הוכנס לבית החולים בריגה לבדיקות ושם נקבע שיש לו סרטן ומצבו חסר תקווה. אחי לא ידע על מחלתו. מצבו הלך והחמיר עד שנותרו לו, לפי דברי הרופא המטפל, ימים ספורים לחיות. ביאושי פרצתי בבכי ואז , כמו באגדות, ניגשה אלי אישה זקנה ואמרה שיש לה צמח ממנו אפשר להכין תרופה למחלתו של אחי.
אינני מאמינה באמונות טפלות, אך לא היה לי מה להפסיד. קבלתי ממנה מספר עלים, הכינותי מהם מרקחת לפי מרשם שנתנה לי וחזרתי לבית החולים להתייעץ ברופא. הלה אמר ששום דבר כבר לא יכול להזיק לו, אך הזהיר אותי מאשליות. ללא אשליות, אך עם תקווה ותפילה, נתתי לו את המשקה לפי ההוראות של הזקנה. כעבור שלושה ימים הוטב מצבו. כעבור חמישה ימים נוספים שוחרר מבית החולים. התאוששותו הייתה מהירה וכעבור שלשה חודשים חזר לעבודה.
כעבור זמן מה, לפני כחמש שנים, עלינו ארצה: זלמן, אשתו ואני והשתכנו בירושלים. המשכנו לקבל את התרופה ואת הצמח באמצעות מכרים שהגיעו מריגה, ניסינו מספר פעמים לגדל את הצמח אך לא הצלחנו והיינו תלויים באספקת העלים מלטביה. בזמן האחרון הפסיקה העלייה מלטביה ונשארנו ללא התרופה. תוך שבוע ימים נפל זלמן למשכב, אושפז בבית חולים "הדסה" בירושלים ופרופ' הוכמן קבע שיש לו סרטן. סיפרתי לו על התרופה מצמח האלואה אך הרופא לא התייחס לזה.
מצבו של אחי החמיר במהירות, עד שהופיעו סימני גסיסה. ביאושי פרצתי בבכי. ניגשה אלי אישה, אחת מעובדות הניקיון אשתו של אפרים שמש – כותב המכתב – כפי שהסתבר אחר כך. סיפרתי לה על האסון הפוקד אותי בגלל אי יכולת להשיג את הצמח. כאן פרצה האישה לתוך דברי בהתרגשות באילו המילים:
"מה זאת אומרת שהצמח הזה לא נמצא בארץ? זה לא יכול להיות. כאן ארץ הקודש וצריך להיות הכל. איך קוראים לצמח?"
עניתי לה שלצמח קוראים אלואה.
"לא יודעת מה זה", אמרה. "ציירי לי את הצמח".
ציירתי לה ואז פרצה ואמרה:" זה? זה יש לי בבית כמה שאת רוצה. תבואי ותיקחי".
מיהרתי לביתה ואמנם היה אצלה צמח דומה. נדלק בי שביב תקווה. לקחתי ענף והראיתי אותו לגיסתי – אשת אחי. הכינונו את התרופה וחזרנו לבית החולים. סיפרנו לרופא בהתלהבות שאכן הצמח נמצא והבאנו את התרופה. הרופא זרק בנו מבט של בוז ורחמים אך הרשה לנו לתת את התרופה. נתנו לזלמן את התרופה שלש פעמים ביום, לפי ההוראות. הוא טען שהמיץ של הזן האמיתי צמיג יותר וחשש שמא לא מצאנו את הצמח האמיתי.
ביום השמיני החל זלמן להרגיש יותר טוב. תאבונו חזר אליו וכן גם צבע פניו. ביום הששה עשר שוחרר מבית החולים. הרופא לא ייחס את ההטבה לתרופה וטען שלפעמים קורה במחלה זו שהחולה מרגיש לזמן מה טוב יותר, אך הסוף ידוע. עתה, לאחר חודשיים, זלמן כבר מרגיש הרבה יותר טוב, אך עדיין חלש."
עד כאן הסיפור המדהים, הנשמע כאגדה מספרות ילדים. כיצד הופך הסיפור המדהים למחקר ממשי? מומלץ להמשיך לקרוא ב: "מסיפור למחקר".

 

צור קשר